לפני שנים רבות מאוד, בארץ סין הרחוקה, חיה משפחה קטנה וחמה: אבא, אמא, ובתם מולאן. מולאן היתה נערה חכמה, זריזה, ואמיצה — היא אהבה לטפס על עצים, לרכוב על סוסים, ולשמוע את סיפורי הגבורה של אביה.
אביה של מולאן היה פעם חייל גיבור, אבל עכשיו הוא היה זקן וחולה, והלך עם מקל. מולאן אהבה אותו מאוד, וכל ערב היתה מכינה לו תה חם ומקשיבה לסיפוריו.
יום אחד הגיע לכפר שליח הקיסר עם בשורה קשה: יש מלחמה! כל משפחה חייבת לשלוח גבר אחד לצבא הקיסר! אביה של מולאן, כגבר היחיד במשפחה, נקרא לצאת למלחמה.
מולאן ראתה את אביה הזקן מנסה להרים את החרב הכבדה, וידיו רעדו. ליבה נשבר. אבא לא יכול לצאת למלחמה, חשבה. הוא חלש מדי. היא לא ישנה כל הלילה מרוב דאגה.
ובבוקר, לפני הזריחה, קיבלה מולאן החלטה נועזת. היא לבשה את בגדי החייל הישנים של אביה, אספה את שערה הארוך, לקחה את החרב — ויצאה בשקט מהבית, כדי להתגייס לצבא במקום אביה.
כשהוריה התעוררו וגילו שהיא נעלמה, הם בכו מדאגה. אבל הם גם ידעו: מולאן עשתה זאת מאהבה גדולה. אמא לחשה: שמרי על עצמך, בתי האמיצה.
מולאן הגיעה למחנה הצבא והצטרפה לחיילים. בהתחלה היה לה קשה מאוד: האימונים היו מפרכים, המשקלים כבדים, והריצות ארוכות. אבל מולאן לא ויתרה.
כל בוקר היא קמה ראשונה והתאמנה. היא למדה להילחם בחרב, לירות בחץ וקשת, ולרכוב מהר כמו הרוח. החיילים האחרים התפעלו: איזה חייל נחוש! הם לא ידעו שהיא נערה.
היה לה חבר טוב במחנה, חייל צעיר בשם לינג. הוא חלק איתה את האוכל שלו, והיא חלקה איתו את העצות החכמות שלה. בלילות הם היו יושבים ליד המדורה ומדברים על הבית, והגעגועים היו מתוקים-מרירים.
פעם אחת, באימון קשה במיוחד, מולאן כמעט נפלה מהסוס. לינג תפס אותה בזמן וצחק: אתה קל כמו נוצה, חבר! מולאן צחקה איתו, אבל בליבה היא חשבה: אם רק היית יודע...
היא כתבה מכתבים הביתה, אבל לא שלחה אותם — כי אסור היה לגלות היכן היא. היא שמרה אותם בתיק, ובכל לילה הוסיפה שורה: אמא, אבא, אני בסדר. אני חושבת עליכם.
מולאן היתה לא רק חזקה אלא גם חכמה. כשהמפקד לא ידע איך לעבור נהר סוער, היא הציעה לבנות גשר מחבלים. כשהאוכל אזל, היא מצאה דרך לצוד וללקט. כולם אהבו את העצות החכמות שלה.
יום אחד, בקרב גדול, הובילה מולאן את חבריה בתחבולה חכמה: הם עשו רעש גדול מצד אחד, ובזמן שהאויבים הביטו לשם — הם עברו בשקט מהצד השני. הקרב הסתיים בניצחון, בלי שאף אחד נפגע!
הקיסר שמע על החייל האמיץ והחכם וזימן אותו לארמון. מולאן עמדה לפני הקיסר ברעדה — כי עכשיו היא חייבת לגלות את האמת: אני לא חייל, אמרה בקול שקט. אני מולאן, נערה שיצאה למלחמה במקום אביה הזקן.
הקיסר הביט בה ארוכות... ואז חייך חיוך גדול. מולאן, אמר, את האמיצה ביותר מכל חיילי! אהבתך לאביך והחוכמה שלך הצילו רבים. הוא העניק לה מדליית כבוד מזהב — הכבוד הגדול ביותר בסין.
הקיסר שאל אותה: מולאן, מה תרצי כפרס? עושר? ארמון? מולאן השתחוותה ואמרה: אני רוצה רק דבר אחד, הוד מלכותך — לחזור הביתה, לאבא ולאמא שלי. הקיסר התרגש: לכי, ילדה אמיצה. משפחה היא האוצר הגדול ביותר.
הוא נתן לה סוס לבן מהיר כמתנה, כדי שתגיע הביתה מהר. מולאן רכבה עליו ברוח, ושערה התבדר ברוח — היא כבר לא הסתירה שהיא נערה, והיא היתה גאה בכך.
מולאן חזרה הביתה כגיבורה. אביה חיכה לה בשער הכפר, וכשראה אותה — הוא בכה מאושר וחיבק אותה חזק. בתי האמיצה שלי, לחש. סליחה שדאגת לי כל כך.
כל הכפר ערך חגיגה גדולה לכבודה. הילדים רצו אחריה וקראו: מולאן! מולאן! והיא חייכה אליהם ואמרה: כל אחד יכול להיות אמיץ — האומץ נמצא כאן, בלב.
ומאז, בכל פעם שילד בכפר פחד ממשהו, היו ההורים מספרים לו על מולאן — הנערה שהיתה קטנה בגוף אבל ענקית בלב, שהתאמנה קשה, חשבה בחוכמה, וניצחה.
ובלילה, כשמולאן נשכבה לישון בביתה החם, ליד הוריה האוהבים, היא חשבה: עשיתי את הדבר הנכון. והירח מעל סין האיר בחיוך — כי אין שינה מתוקה יותר משנתו של מי שעשה מעשה טוב מאהבה.