לפני שנים רבות, בכפר דייגים קטן על חוף הים, גר נער בשם גים הוקינס עם אמו. הם ניהלו פונדק קטן שבו התארחו מלחים עייפים ממסעות ארוכים.
יום אחד הגיע לפונדק מלח זקן עם תיבת עץ כבדה. הוא כמעט לא דיבר עם אף אחד, רק ישב בפינה ושר שירים על הים. גים הביא לו אוכל והקשיב לסיפוריו בסקרנות.
לילה אחד המלח הזקן חלה מאוד. לפני שעצם את עיניו הוא לחש לגים: בתיבה שלי... מפה... מפת אוצר... שמור עליה, ילד. ואז נרדם לנצח.
גים פתח את התיבה בידיים רועדות, ובין הבגדים הישנים מצא מגילת קלף מצהיבה. זו היתה מפה של אי רחוק, ועליה איקס אדום עם הכיתוב: כאן קבור האוצר!
גים רץ להראות את המפה לדוקטור ליבסי, הרופא החכם של הכפר, ולמר טרלוני האמיץ. שניהם התרגשו מאוד: נפליג לאי המטמון! נכין ספינה וצוות!
הם קנו ספינה יפה בשם היספניולה, וגייסו צוות מלחים. אחד מהם, טבח הספינה, היה איש מעניין עם רגל עץ ותוכי ירוק על הכתף. קוראים לי גון סילבר, אמר בחיוך, והתוכי קרא: מטבעות! מטבעות!
ההפלגה היתה נפלאה. גים עזר למלחים, למד לקשור קשרים, והתוכי של סילבר לימד אותו מילים מצחיקות. אבל בלילה, כשהתחבא בחבית תפוחים, שמע גים משהו מפחיד.
סילבר וכמה מלחים תכננו לקחת את האוצר לעצמם! גים רעד מפחד, אבל הוא היה אמיץ: הוא רץ מיד לספר לדוקטור ולמר טרלוני. הם החליטו להיזהר מאוד.
הדוקטור ליטף את ראשו של גים ואמר: עשית את הדבר הנכון, ילד אמיץ. מעכשיו נשמור אחד על השני. מר טרלוני נתן לגים סכין קטנה ואמר: ליתר ביטחון — אבל זכור, חוכמה חשובה יותר מכוח.
גים לא סיפר לאף אחד מהמלחים מה ששמע. הוא המשיך לחייך לסילבר ולהקשיב לסיפוריו, אבל בלבו הוא היה ערני. התוכי, כאילו הבין משהו, היה מביט בגים בעיניו החכמות וקורא: היזהר! היזהר!
כשהגיעו לאי, ראה גים חופים זהובים, דקלים גבוהים, ותוכים צבעוניים. אבל הוא זכר את התוכנית של סילבר, ונשאר קרוב לדוקטור ולחברים הטובים.
הצוות יצא לחפש את האוצר לפי המפה. הם חפרו וחפרו במקום האיקס האדום — אבל לא מצאו כלום! הבור היה ריק. סילבר כעס מאוד, והמלחים הרעים התחילו לריב ביניהם.
ופתאום נשמע קול צחוק מאחורי הסלעים. זה היה בן, מלח שנשאר לבדו על האי כבר שנים. הוא חייך חיוך גדול: את האוצר כבר מצאתי מזמן והעברתי למערה שלי!
בן הוביל את כולם — את הטובים וגם את סילבר — למערה נסתרת. שם, לאור לפידים, נצצו תיבות מלאות מטבעות זהב, תכשיטים ואבנים יקרות. כולם פעורי פה.
בן, המלח הבודד, סיפר איך חי על האי שנים: הוא למד לדוג, לבנות מחסה, ולדבר עם התוכים. לא פחדתי, אמר בחיוך, כי הים והשמיים היו חברי. גים חשב: איזה איש מיוחד.
סילבר עמד בצד בשקט. הוא הביט בזהב, ואז הביט בגים ובדוקטור, ואמר בקול נמוך: טעיתי. חשבתי שהזהב יעשה אותי מאושר, אבל עכשיו אני מבין — חברים אמיתיים שווים יותר. הדוקטור הנהן: תמיד אפשר להתחיל מחדש.
הדוקטור החכם דיבר עם כולם בשקט ובחוכמה, והסביר שחייבים לחלוק את האוצר בהגינות ולחזור הביתה בשלום. אפילו סילבר הנהן — הוא הבין שהחברים חשובים יותר ממריבות.
הם מילאו את הספינה באוצר, אמרו שלום לבן — שהחליט לחזור איתם לציוויליזציה — והפליגו הביתה. התוכי ישב על כתפו של גים ושר שירי ים שמחים.
בדרך חילקו את האוצר בהגינות בין כולם. גים נתן חלק לאמו, כדי שהפונדק שלהם יהיה הכי יפה בכפר, וחלק שמר לחלומות העתיד.
כשהגיעו הביתה קיבלו אותם כולם בשמחה. גים חיבק את אמו חזק ואמר: אמא, האוצר הכי גדול שלי הוא שחזרתי אלייך בשלום.
ובערבים היה גים יושב על החוף, מביט בים, ומספר לילדי הכפר על האי הרחוק, על התוכי המדבר ועל המערה הנוצצת. הילדים היו מקשיבים וחולמים.
וכשהיה מגיע זמן השינה, היתה אמו מכסה אותו בשמיכה, והוא היה נרדם מיד — כי אחרי הרפתקה גדולה, אין כמו המיטה החמה בבית. לילה טוב, גים. לילה טוב, אמא.