לפני שנים רבות, בכפר קטן למרגלות הרי האלפים, חיה ילדה קטנה בשם היידי. היו לה לחיים ורודות, עיניים נוצצות, וצחוק ששמעו עד ראש ההר.
יום אחד אמרה לה דודתה: היידי, את הולכת לגור עם סבא שלך, שגר בבקתה קטנה בראש ההר. היידי לא פחדה כלל — היא אהבה הרפתקאות. היא ארזה תיק קטן ויצאה לדרך.
הדרך להר היתה ארוכה ותלולה. היידי טיפסה וטיפסה, ומסביבה פרחו פרחים בכל הצבעים. היא קטפה פרח צהוב, הריחה אותו, וצחקה מאושר.
בראש ההר עמדה בקתה עץ קטנה, ומחוץ לה ישב איש זקן עם זקן לבן ומבט זועף. זה היה הסבא. מי את ומה את רוצה, נהם.
אני היידי, הנכדה שלך! אמרה היידי בשמחה, ובאה אליו קרוב קרוב. אני אגור איתך מעכשיו. הסבא נאנח, אבל לא אמר לא. הוא הכניס אותה לבקתה.
הבקתה היתה פשוטה מאוד: מיטת קש, שולחן עץ, וכיסא אחד. אבל היידי הביטה דרך החלון, ראתה את ההרים המושלגים, וקראה: איזה יופי! הסבא כמעט חייך — כמעט.
בלילה הראשון שכבה היידי במיטת הקש והביטה דרך החלון הקטן בכוכבים. היא לחשה: סבא ירח, שמור עלי. ואז נרדמה מיד — כי אוויר ההרים עושה את השינה מתוקה במיוחד.
בבוקר התעוררה לקול פעמוני העזים. הסבא כבר הכין לה חלב חם ולחם טרי. אוכלים בשקט, אמר בקול נמוך. היידי חייכה: תודה, סבא! זו היתה הפעם הראשונה שהיא קראה לו סבא, ומשהו חם זז בלבו.
למחרת בבוקר הכירה היידי את פטר, נער רועים צעיר, ואת עדר העזים שלו. היתה שם עז לבנה בשם פרח-שלג, ועז שחורה ושובבה בשם דובי. היידי התאהבה בהן מיד.
כל בוקר היתה היידי עולה עם פטר והעזים למרעה הגבוה. היא רצה בין הפרחים, שתתה חלב עזים טרי, ואכלה לחם עם גבינה שהסבא הכין. החיים בהר היו פשוטים ומתוקים.
ובערב, כשהשמש שקעה מאחורי ההרים וצבעה את השמיים בזהב ובורוד, היתה היידי יושבת ליד הסבא ומספרת לו על כל מה שראתה. ולאט לאט, יום אחרי יום, המבט הזועף של הסבא התרכך.
יום אחד הביאה היידי לסבא זר פרחים שהיא קטפה. בשבילך, סבא, אמרה. הסבא הביט בפרחים, ואז בהיידי — ודמעה אחת קטנה זלגה על לחיו. אף אחד לא הביא לי פרחים כבר שנים, לחש.
מאותו יום התחיל הסבא לספר להיידי סיפורים מהעבר: על אמא שלה כשהיתה קטנה, על ההרים כשהיה צעיר, ועל איך בנה את הבקתה במו ידיו. היידי הקשיבה בעיניים נוצצות וחיבקה אותו חזק.
פטר, נער הרועים, הפך לחברה הטוב של היידי. הוא לימד אותה לשרוק כמו רועה, והיא לימדה אותו שירים. יחד עם העזים הם היו שלישייה עליזה שרצה בהרים כל היום.
ובחורף הראשון, כשהשלג ירד, בנה הסבא להיידי מזחלת עץ קטנה. הם גלשו יחד במורד ההר, צוחקים, והסבא — הסבא הזועף מפעם — צחק בקול רם כמו ילד.
מאותו יום השתנה הכל. הסבא התחיל לחייך, לספר להיידי סיפורים, ואפילו לבנות לה כיסא קטן מעץ. הבקתה הקטנה התמלאה בצחוק ובחום.
היידי לימדה את הסבא לשמוח שוב: לשמוח מהשמש, מהפרחים, מהעזים המקפצות, ומהכוכבים בלילה. והסבא לימד את היידי דברים חשובים: איך להכין גבינה, איך לקרוא את מזג האוויר, ואיך להקשיב לשקט של ההרים.
בחורף, כשהשלג כיסה הכל בלבן, היו הסבא והיידי יושבים ליד האח החמה. הסבא גילף לה צעצועי עץ, והיידי שרה שירים שלמדה מהרועים.
אנשי הכפר, שפעם פחדו מהסבא הזועף, החלו לעלות לבקר. הם ראו איש זקן מחייך עם נכדה מאושרת, ולא האמינו למראה עיניהם. האהבה שינתה אותו, לחשו זה לזה.
שנה עברה, ועוד שנה. היידי גדלה והיתה לילדה חכמה וטובת לב, אהובה על כל תושבי ההר. והסבא? הוא הפך לסבא הכי חם ומפנק בעולם.
ובכל ערב, לפני השינה, היתה היידי עומדת בחלון הבקתה, מביטה בכוכבים מעל ההרים המושלגים, ולוחשת: תודה על ההר, תודה על העזים, תודה על הסבא שלי.
והסבא היה מכסה אותה בשמיכה חמה, מנשק את מצחה, ואומר: לילה טוב, פרח ההרים שלי. והרוח העדינה שרה להם שיר ערש בין הפסגות, עד שנרדמו שניהם בשלווה עמוקה.