כשהגיעו לביצה, הושיבה הצפרדע הזקנה את אצבעונית על עלה של חבצלת מים באמצע האגם. “חכי כאן, יפה שלי,” אמרה, “עד שאכין את החתונה!” כל חיות הביצה באו לראות את הכלה הקטנה. אבל אצבעונית רק בכתה בשקט. “אני לא רוצה להתחתן עם בן הצפרדע,” לחשה. “אני רוצה את אמא שלי.”
בקיץ, כששטה על העלה בנהר, התיידדה אצבעונית עם פרפר צבעוני. הוא היה מביא לה טיפות דבש מתוקות מפרחים, והיא שרה לו שירים. “את שרה כל כך יפה,” אמר הפרפר, “שאפילו הדגים עוצרים להקשיב.” אצבעונית חייכה לראשונה מאז החטיפה — היא למדה שגם בדרך קשה אפשר למצוא חברים טובים.
פעם, בכפר קטן וירוק, גרה אישה טובה שחלמה על ילדה קטנה משלה. היא הלכה למכשפה טובה, שנתנה לה זרע מיוחד. “שתלי אותו בעציץ,” אמרה המכשפה, “ותראי מה יקרה.”
האישה שתלה את הזרע, השקתה אותו וחיכתה בסבלנות. בוקר אחד פרח פרח גדול ויפהפה, בצבעי ורוד וזהב. וכשהפרח נפתח — בתוכו ישבה ילדה קטנטונת, לא גדולה מאצבע! האישה קראה לה אצבעונית, ואהבה אותה אהבה גדולה.
אצבעונית ישנה בתוך קליפת אגוז, התכסתה בעלה של ורד, ושתתה מים מטיפות הטל של הבוקר. היא הייתה מאושרת — עד שלילה אחד קרה דבר נורא.
צפרדע גדולה וירוקה קפצה פנימה דרך החלון הפתוח. “זו תהיה כלה מצוינת לבני!” קרקרה הצפרדע הזקנה. היא חטפה את אצבעונית יחד עם קליפת האגוז, וקפצה איתה הרחק אל הביצה.
“אל תבכי,” אמרה הצפרדע, “תהיי נסיכה בביצה!” אבל אצבעונית לא רצתה להיות נסיכה בביצה — היא רצתה הביתה, לאמא שלה.
למזלה, דגים קטנים ששחו במים ראו את דמעותיה. הם כרסמו בסתר את הגבעול שעליו עמדה קליפת האגוז, וכך שטה אצבעונית הרחק מהביצה — על עלה ירוק גדול, כמו בסירה קטנה.
כל הקיץ שטה אצבעונית בנהר. היא אכלה אבקני פרחים מתוקים ושתתה טל צלול. אבל כשהגיע הסתיו נעשה קר, העלים נשרו, והשמש כבר לא חיממה. “איפה אשן בחורף?” דאגה אצבעונית הקטנה.
אז פגשה עכברת שדה טובה, שהזמינה אותה לגור במחילה החמה שלה. “תישארי אצלי בחורף,” אמרה העכברת, “אבל יש תנאי אחד: תתחתני עם השכן שלי, החֲפַרְפֶּרֶת העשיר.”
אצבעונית לא אהבה את החפרפרת כלל. הוא היה עיוור, שנא את השמש ולא אהב פרחים. “אני לא רוצה להתחתן איתו,” לחשה אצבעונית בדמעות.
במחילה מצאה אצבעונית סְנוּנִית פצועה, וטיפלה בה בסתר כל הסתיו — הביאה לה מים וזרעים עד שהבריאה. כשהגיע האביב אמרה הסנונית: “אצבעונית היקרה, הצלת את חיי! בואי איתי לארץ חמה ויפה, הרחק מהחורף ומהחפרפרת!”
אצבעונית עלתה על גבה של הסנונית, והן עפו מעל הרים וימים, עד שהגיעו לארץ שבה תמיד אביב. שם, בין פרחים ענקיים, חיכה לה נסיך קטן ויפה כמוה — נסיך הפרחים! “התנשאי לי,” ביקש, “ותהיי מלכת הפרחים.” אצבעונית הסכימה בשמחה, וביום החתונה קיבלה כנפיים שקופות כמו של פרפר. ומאז היא חיה באושר בארץ הפרחים.