ומאז, בכל בוקר, כשהדייג יצא לים, אשתו הייתה מנופפת לו לשלום מהפתח ואומרת: “תודה על מה שיש!” והדייג היה מחייך, כי הוא ידע: אושר לא קונים בזהב — אושר מוצאים בלב.
אחרי שחזרו לבקתה הישנה, ישבו הדייג ואשתו בשקט מול הים. “סלח לי,” לחשה האישה בדמעות. “רציתי עוד ועוד, ובסוף איבדתי הכל.” הדייג לקח את ידה ואמר: “יש לנו אחד את השני, יש לנו את הים, ויש לנו לחם על השולחן. זה לא מעט.” ומאותו יום, האישה למדה להודות על כל דבר קטן — על זריחה יפה, על דג טרי, ועל בעל טוב לב.
בכל פעם שביקש הדייג משאלה, הים השתנה: בפעם הראשונה היה כחול ורגוע, בשנייה — גלים קטנים, בשלישית — גלים גדולים ואפורים. הדייג ראה את הים הזועף ופחד בליבו, אבל אשתו לא הקשיבה לאזהרות. “לך! בקש!” ציוותה, והוא הלך בצייתנות, כי כך היה רגיל.
לפני המשאלה האחרונה הפכה האישה לקיסרית — לא סתם מלכה, קיסרית! היא ישבה על כס זהב עם כתר משובץ יהלומים, וכל הממלכה השתחוותה לה. אבל גם זה לא הספיק לה. “אני רוצה לשלוט בים ובשמיים!” אמרה. “אני רוצה שהדג הזהב יהיה המשרת האישי שלי!” הדייג רעד כולו: הוא ידע שהפעם היא הגזימה.
בבקתה קטנה ורעועה על שפת הים גרו דייג זקן ואשתו. שלושים שנה דג הדייג בים הגדול, ובכל יום חזר עם מעט דגים לארוחת הערב. הם היו עניים, אבל הדייג היה טוב לב, צנוע ומסתפק במועט.
יום אחד הרגיש הדייג משיכה חזקה בחכה! הוא משך ומשך בכל כוחו — ועלה מן המים דג זהב מבריק ונוצץ! “שחרר אותי, דייג!” דיבר הדג בקול אנושי. “אני דג קסמים! שחרר אותי — ואמלא כל משאלה שלך!”
הדייג הטוב חייך ושחרר את הדג למים בלי לבקש דבר. “לך בשלום, דג זהב,” אמר. אבל כשסיפר לאשתו על הדג המדבר, היא כעסה מאוד: “טיפש! היית צריך לבקש משהו! לך מיד לים ובקש בית חדש במקום הבקתה הרעועה הזאת!”
הדייג הלך אל הים, קרא לדג הזהב — והדג נתן להם בית חדש ויפה. הדייג שמח, אבל אשתו לא הסתפקה: “אני רוצה ארמון!” — וקיבלה ארמון מפואר. “אני רוצה להיות מלכה!” — והפכה למלכה עם כתר זהב. ועדיין לא הסתפקה: “אני רוצה להיות מלכת הים! והדג הזהב ישרת אותי!”
הים געש וסער, הגלים התנפצו בזעם. הדג הזהוב עלה מן הגלים הסוערים, הביט בדייג הזקן בעצב עמוק — וצלל למעמקים בלי לומר מילה. כשהדייג חזר הביתה, מה ראו עיניו? את אשתו יושבת בבקתה הישנה והסדוקה, בדיוק כמו בהתחלה. כל המשאלות נעלמו כלא היו!
הדייג הזקן חייך חיוך רגוע. הוא הבין שהאושר לא היה בארמון ולא בכתר — אלא בפשטות, בים הכחול, ובלהסתפק במה שיש. והדג הזהב? אומרים שהוא עדיין שוחה בים הגדול, ומחכה לדייג טוב לב אחר.