בתחילת המסע הגיעה גרדה לביתה של מכשפה זקנה עם גן פרחים קסום, שגרמה לה לשכוח את קאי ואת המסע! גרדה שיחקה בגן ימים רבים, עד שיום אחד ראתה ורד אדום — ונזכרה פתאום בקאי ובוורדים שלהם! היא ברחה מהגן הקסום והמשיכה בדרך, כי אהבה אמיתית לא שוכחת לעולם.
בת השודדת הייתה ילדה פראית עם סכין, שחיה בין שודדים אכזריים. בהתחלה היא איימה על גרדה — אבל כששמעה את סיפורה, ליבה נמס. “קחי את האיילה המהירה שלי,” אמרה, “היא תביא אותך עד ארמון מלכת השלג. ואל תשכחי אותי!” גרדה חיבקה אותה חזק — והבינה שגם בין שודדים יש לב טוב.
פעם חי שטן קטן שהכין מראה קסומה ומרושעת: כל דבר טוב שנשקף בה נראה מכוער, וכל דבר רע נראה עוד יותר רע. יום אחד המראה נשברה לאלפי רסיסים קטנים, שהתפזרו ברוח לכל העולם. ומי שרסיס קרח חדר ללבו — לבו הפך לקרח!
בעיר קטנה גרו שני חברים טובים: קאי וגרדה. הם אהבו לשחק יחד, לשמוע סיפורים, ולטפל בוורדים האדומים שגדלו באדניות בין שני הבתים. הם היו מאושרים — עד היום הנורא שבו רסיס קרח זעיר חדר לעינו של קאי, ורסיס שני — ישר ללבו.
קאי השתנה בן לילה. הוורדים נראו לו מכוערים, הסיפורים משעממים, וגרדה — חברתו הטובה ביותר — פתאום מעצבנת. “את ילדותית!” אמר לה בקרירות. גרדה בכתה, אבל קאי רק צחק בלעג קר.
בוקר חורפי אחד עברה בעיר מזחלת לבנה ענקית ומבריקה. קאי הקטן קשר את מזחלתו אליה בצחוק — והמזחלת הגדולה לקחה אותו הרחק, הרחק צפונה! הנהגת הייתה מלכת השלג היפהפייה והקרה, שלקחה את קאי לארמון הקרח שלה. שם, עם לב קפוא, שכח קאי את גרדה לגמרי.
אבל גרדה לא שכחה אותו! היא יצאה למסע ארוך ומסוכן למצוא את חברה האהוב. היא שטה לבדה בנהר, פגשה עורב חכם שסיפר לה על נסיכה טובה, עזרה לנסיכה — וקיבלה מרכבה מפוארת. אחר כך נפלה בשבי שודדים, אבל בת השודדת — ילדה פראית עם לב טוב — עזרה לה, והשאילה לה איילה מהיר שייקח אותה צפונה, אל ארץ הקרח.
כשהגיעה גרדה לארמון הקרח, ראתה את קאי יושב לבדו על אגם קפוא, מנסה להרכיב את המילה “נצח” מקרחונים קטנים. הוא היה כחול מקור ולא זיהה אותה כלל. גרדה לא יכלה להתאפק — ופרצה בבכי. דמעותיה החמות נפלו על לחיו הקפואה!
והנס קרה: הדמעות החמות המיסו את רסיס הקרח שבלבו של קאי! הוא הביט בגרדה, זכר הכל — ופרץ בבכי גם הוא. דמעותיו שטפו את רסיס הקרח מעינו. “גרדה!” קרא, וחיבק אותה חזק חזק. הקרחונים סביבם רקדו משמחה, והרכיבו בעצמם את המילה “נצח”!
קאי וגרדה חזרו הביתה — ושם חיכו להם הוורדים האדומים, שפרחו כאילו לא עבר חורף כלל. הם הבינו שהם כבר לא ילדים קטנים כמו פעם — אבל החברות שלהם נשארה חמה כתמיד.