לפני שנים רבות, בממלכה רחוקה, חי מלך בשם מידאס. היה לו ארמון מפואר, גנים יפים, ובת קטנה ומתוקה בשם זהבה — אבל מידאס אהב דבר אחד יותר מכל: זהב.
כל בוקר היה המלך מידאס נכנס לחדר האוצר שלו, מלטף את מטבעות הזהב, וממלמל: זהב... כמה שאני אוהב זהב! הוא ספר את המטבעות שוב ושוב, ולא נמאס לו אף פעם.
למידאס היתה בת קטנה בשם זהבה, ילדה עליזה שאהבה פרחים, פרפרים וחיבוקים. אבא, בוא לשחק איתי בגן! היתה מבקשת. אבל מידאס היה עסוק מדי בספירת הזהב שלו.
יום אחד טייל בגן הארמון איש זקן עם זקן לבן ארוך. זה היה קוסם נודד. הוא ראה את מידאס, חייך, ואמר: אני רואה שאתה אוהב זהב, המלך מידאס. אגשים לך משאלה אחת — כל משאלה שתרצה.
מידאס לא היסס אפילו רגע: אני רוצה שכל מה שאגע בו יהפוך לזהב! הקוסם הנהן, נופף בשרביטו, ואמר: משאלתך התגשמה. אבל זכור — לפעמים משאלות מלמדות אותנו שיעורים. ואז נעלם.
מידאס רץ בהתרגשות ונגע בעץ בגן — והעץ הפך לזהב נוצץ! הוא נגע באבן — גם היא הפכה לזהב! הוא רקד משמחה: אני האיש העשיר בעולם!
הוא נכנס לארמון ונגע בשולחן, בכיסאות, בדלתות — הכל הפך לזהב! המשרתים הביטו בו בתדהמה. זהבה הקטנה מחאה כפיים: איזה יופי, אבא!
אבל אז הגיעה שעת ארוחת הצהריים. מידאס ישב לשולחן, הרים תפוח אדום ועסיסי — ובביס הראשון גילה שהתפוח הפך לזהב קשה! הוא ניסה לשתות מים — והמים הפכו לזהב נוזל!
אוי לא, לחש מידאס. אני לא יכול לאכול! אני לא יכול לשתות! הבטן שלו קרקרה, והזהב שמסביב כבר לא נראה לו כל כך יפה.
ואז קרה הדבר הנורא מכל. זהבה הקטנה רצה אליו בזרועות פתוחות: אבא! היא חיבקה אותו חזק — ובאותו רגע הפכה גם היא לפסל זהב קטן ונוצץ.
מידאס הביט בבתו שהפכה לזהב, ודמעות גדולות זלגו על לחייו. זהבה שלי! הוא בכה. מה עשיתי? הזהב לא שווה כלום בלי החיבוק שלך! הוא הבין סוף סוף את השיעור.
מידאס ישב על הרצפה ליד פסל הזהב של בתו ובכה כמו ילד קטן. סליחה, זהבה, לחש. אבא טיפש חשב שזהב יותר חשוב ממך. הוא ליטף את לחי הזהב הקרה שלה, והדמעות שלו נצצו על הזהב כמו טיפות גשם.
המשרתים עמדו מסביב בדממה. אפילו הם, שפחדו תמיד מהמלך הקשוח, בכו איתו. הטבחית הזקנה לחשה: מסכן המלך. עכשיו הוא מבין מה באמת חשוב.
ופתאום נשמע קול מוכר: למדת את השיעור, המלך מידאס? זה היה הקוסם, שעמד בפתח בחיוך עדין. מידאס קם על ברכיו: כן! למדתי! בבקשה — החזר לי את בתי, ואת כל השאר. אני לא רוצה יותר זהב קסום.
באותו רגע הופיע שוב הקוסם הזקן. למדת את השיעור, המלך מידאס? שאל בעדינות. כן, בכה מידאס. הבנתי שהזהב הוא לא הדבר החשוב. בבקשה, החזר לי את בתי!
הקוסם חייך חיוך חם. לך לנהר שמעבר לגבעה, אמר. רחץ בו את ידיך, ואז גע בכל מה שהפכת לזהב — והקסם יתבטל. מידאס רץ לנהר מהר כפי שלא רץ מימיו.
הוא רחץ את ידיו במים הצלולים, רץ חזרה לארמון, ונגע בזהבה בעדינות. לאט לאט חזרו לחייה הצבעים: הלחיים הוורודות, העיניים הנוצצות, והחיוך המתוק. אבא! קראה, וחיבקה אותו חזק.
מידאס חיבק אותה ולא עזב. הוא נגע בכל דבר זהב בארמון — והכל חזר להיות רגיל: העצים ירוקים, התפוחים אדומים, והמים — מים צלולים וטעימים.
מאותו יום השתנה המלך מידאס לגמרי. הוא כבר לא ספר מטבעות כל בוקר. במקום זה הוא שיחק עם זהבה בגן, אכל איתה ארוחות טעימות, וצחק איתה עד דמעות.
הוא חילק הרבה מהזהב שלו לעניי הממלכה, כדי שלכולם יהיה אוכל ובית חם. והאנשים אמרו: המלך מידאס הוא לא העשיר ביותר — הוא המאושר ביותר.
ובכל ערב, לפני השינה, היתה זהבה שואלת: אבא, מה הדבר הכי יקר בעולם? ומידאס היה מחבק אותה ועונה: את, בתי. את והחיבוק שלך. שום זהב לא שווה חיבוק אחד שלך.
וכך נרדמו שניהם כל לילה בשלווה — המלך שלמד שהאושר האמיתי לא נוצץ, הוא פשוט חם כמו חיבוק של ילדה קטנה.