בדרך עברו החברים בשדה פרגים אדומים ענקיים. הריח המתוק הרדים את דורותי, את האריה ואת טוטו הקטן! הדחליל ואיש הפח — שלא צריכים לישון — גררו אותם החוצה מהשדה המסוכן. “למזלנו אין לנו אף,” אמר הדחליל בחיוך, “אחרת גם אנחנו היינו נרדמים!”
בשערי עיר הברקת קיבל כל אחד משקפיים ירוקים. “חוק העיר,” הסביר השומר. “הכל כאן ירוק!” דורותי הרכיבה את המשקפיים — ופתאום הכל באמת נראה ירוק ומבריק! “אולי העיר לא באמת ירוקה,” לחש הדחליל החכם, “אולי זה רק המשקפיים...”
דורותי גרה עם דוד הנרי ודודה אם בחווה אפורה בקנזס. חברה היחיד היה כלבה הקטן טוטו. יום אחד הגיעה סופת הוריקן ענקית! דורותי לא הספיקה להגיע למרתף — והבית כולו, עם דורותי וטוטו בתוכו, עף באוויר!
חבטה! הבית נחת בארץ צבעונית ומוזרה. “אנחנו כבר לא בקנזס, טוטו,” לחשה דורותי. הסתבר שהבית נחת בדיוק על המכשפה הרעה של המזרח! תושבי הארץ הקטנים שמחו כל כך, ונתנו לדורותי את נעלי האודם הקסומות של המכשפה.
“איך חוזרים הביתה?” שאלה דורותי את המכשפה הטובה של הצפון. “לכי בדרך האבנים הצהובות אל עיר הברקת,” ענתה המכשפה. “שם גר הקוסם הגדול מארץ עוץ — רק הוא יוכל לעזור לך.” דורותי יצאה לדרך, וטוטו רץ לצידה בשמחה.
בדרך פגשה דורותי דחליל תלוי על עמוד בשדה. “אם רק היה לי מוח,” נאנח הדחליל, “הייתי חושב מחשבות נפלאות!” דורותי שחררה אותו מהעמוד, והוא הצטרף אליה — כי גם הוא רצה לבקש מהקוסם מוח.
אחר כך פגשו ביער איש-פח חלוד שעמד ללא ניע. “אם רק היה לי לב,” אמר איש הפח בדמעות של שמן, “הייתי יכול לאהוב!” דורותי שימנה אותו בפך שמן, והוא הצטרף לחבורה — בדרך לבקש לב מהקוסם.
ופתאום נשמעה שאגה! אריה גדול קפץ מהשיחים — אבל מיד התחבא מאחורי דורותי הקטנה. “אני אריה פחדן,” הודה בבושה. “אני רוצה אומץ!” וכך צעדו יחד בדרך האבנים הצהובות: ילדה, דחליל, איש-פח, אריה וכלב אחד קטן.
עיר הברקת הייתה ירוקה ומבריקה! אבל הקוסם הגדול היה מפחיד — קול רם ורועם מאחורי מסך גדול. “הביאו לי את מטאטא המכשפה הרעה של המערב!” דרש הקוסם. “ורק אז אמלא את משאלותיכם!” החברים יצאו למסע מסוכן, ובחוכמה ובאומץ הצליחו לנצח את המכשפה.
כשחזרו בשמחה, התגלה הסוד הגדול: הקוסם לא היה קוסם כלל! הוא היה איש קטן ופשוט שהתחבא מאחורי המסך ועשה קולות מפחידים. “אבל,” אמר הקוסם בחיוך, “נתתי לכם בדיוק מה שהיה בכם כל הזמן!” לדחליל נתן תעודה — “הנה המוח שלך!”; לאיש הפח שעון בצורת לב; ולאריה מדליה מזהב — “הנה האומץ שלך!”
“ומה איתי?” שאלה דורותי בדמעות. “איך אחזור הביתה?” אז הופיעה המכשפה הטובה של הדרום ואמרה: “נעלי האודם שלך קסומות, דורותי. נקשי עקב בעקב שלוש פעמים, ואמרי: אין כמו בבית.” דורותי עשתה כך — ופתאום הייתה בחזרה בקנזס, בחיק דודתה האוהבת!