כיפה אדומה – סיפור לילדים

הילדה בכיפה האדומה

פעם, בכפר קטן בקצה היער, גרה ילדה קטנה ומתוקה. סבתא שלה תפרה לה כיפה אדומה ויפהפייה, והילדה אהבה אותה כל כך שהיא לא הסירה אותה אפילו לרגע. לכן כולם בכפר קראו לה פשוט — כיפה אדומה.

בוקר אחד אמא של כיפה אדומה אפתה עוגה ריחנית ואמרה: ״סבתא חולה ושוכבת במיטה. קחי לה את העוגה הזאת ואת צנצנת הדבש, כדי שתתחזק ותחלים מהר.״

״כן, אמא!״ אמרה כיפה אדומה בשמחה ולקחה את הסלסילה.

אמא עטפה את העוגה במפית משובצת, הוסיפה צנצנת דבש זהוב וגם מכתב קטן שכתבה לסבתא. ״תני לה חיבוק גדול ממני,״ אמרה אמא, ״ותגידי לה שאבוא לבקר בסוף השבוע.״

אמא ליטפה את ראשה והזהירה אותה: ״זכרי, מתוקה שלי — לכי רק בשביל, אל תסטי ממנו, ואל תדברי עם זרים ביער.״

כיפה אדומה חיבקה את אמא חיבוק גדול ואמרה: ״אני מבטיחה, אמא! רק בשביל, ולא לדבר עם זרים.״ אמא עמדה בפתח הבית ונופפה לה, עד שהכיפה האדומה הקטנה נעלמה בין העצים שבקצה הכפר. השביל לבית של סבתא היה שביל מוּכר: סבתא עצמה הלכה בו מאות פעמים, וכל הכפר ידע אותו.

הדרך היפה ביער

כיפה אדומה יצאה לדרך. השמש זרחה, הציפורים צייצו, והפרחים בצדי השביל היו צבעוניים ויפים. היא הלכה ושרה לעצמה שיר שמח.

השביל התפתל בין אלונים גבוהים, וקרני השמש חדרו בין העלים ונחו על האדמה כמו מטבעות זהב. כיפה אדומה הלכה בדיוק באמצע השביל, כמו שהבטיחה, והסלסילה התנדנדה על זרועה. פרפר כתום נחת לרגע על הסל, נחל קטן פכפך בין האבנים, ומן הענפים שרו הציפורים. ״עוד מעט,״ חשבה בשמחה, ״אשב ליד המיטה של סבתא, אתן לה את העוגה, והיא תחייך ותגיד: איזו נכדה טובה יש לי!״

לפתע, מאחורי עץ גדול, הופיע זאב אפור וגדול. ״שלום, ילדה קטנה,״ אמר הזאב בקול מתוק. ״לאן את הולכת עם הסלסילה היפה הזאת?״

כיפה אדומה שכחה את אזהרת אמא וסיפרה: ״אני הולכת לסבתא שלי. היא גרה בבית הקטן מעבר ליער, והיא חולה. אני מביאה לה עוגה ודבש.״

הזאב צעד לצדה זמן מה, נחמד וידידותי כמו כלב גדול, וזנבו התנופף לאט. ״ואיפה בדיוק גרה סבתא שלך, ילדה מתוקה?״ שאל בקול רך. כיפה אדומה הצביעה בין העצים: ״הבית הקטן מעבר ליער, עם הגג האדום, ליד שלושת האלונים הגדולים. ליד הדלת יש שיח ורדים.״ הזאב הנהן לאט לאט, ועיניו הצהובות נצצו.

הזאב ליקק את שפתיו ואמר: ״איזו נכדה טובה את! תראי כמה פרחים יפים יש פה — למה שלא תקטפי זר יפה לסבתא?״

כיפה אדומה חשבה שזה רעיון נהדר. היא סטתה מהשביל והתחילה לקטוף פרחים — אדומים, צהובים וסגולים.

איזה אחו נפלא נגלה לפניה! פרחים בכל מקום: אדומים, צהובים, סגולים ולבנים, כמו שטיח צבעוני עד קצה היער. כיפה אדומה קטפה זר גדול לסבתא — פרח אחרי פרח — וקלעה לעצמה גם זר קטן לראש. פרפר כחול עף סביבה, והיא רצה אחריו בצחוק בין הפרחים. השמש כבר טיפסה גבוה בשמיים, והזמן עבר ועבר — וכיפה אדומה שכחה לגמרי את הבטחתה לאמא. והשביל? השביל נשאר רחוק מאחוריה.

הזאב ממהר לבית סבתא

בינתיים הזאב רץ מהר מהר לבית של סבתא. הוא דפק בדלת בקול דק: ״סבתא, זו אני, כיפה אדומה!״

הזאב רץ בין העצים מהר ככל שיכול היה, וצחק לעצמו: ״איזו ילדה תמימה! היא אפילו לא חשדה בכלום.״ הציפורים על העצים ראו אותו רץ, והארנבות התחבאו במחילותיהן — כולן ידעו שהזאב זומם משהו רע.

סבתא, שחשבה שזו באמת נכדתה, קראה: ״בואי, מתוקה, הדלת פתוחה!״ הזאב נכנס פנימה — ובזינוק אחד בלע את סבתא המסכנה בשלמותה! אחר כך לבש את כובע הלילה שלה, נכנס למיטה שלה והתכסה בשמיכה עד האף, כדי לחכות לכיפה אדומה.

ובחוץ, ביער, שקט. עבר זמן, וסוף סוף הגיעה גם כיפה אדומה, מזמרת לעצמה, עם הזר הגדול בידיה. היא הגיעה לבית הקטן עם הגג האדום, ליד שלושת האלונים הגדולים — וראתה שהדלת פתוחה קצת. ״סבתא?״ קראה. אין תשובה. מבפנים לא נשמע שום קול, רק דממה מוזרה וכבדה. ליבה של כיפה אדומה דפק מהר. לאט לאט היא דחפה את הדלת ונכנסה: הווילונות היו סגורים, החדר היה חשוך, ומן המיטה של סבתא עלה קול נחירה מוזר.

״סבתא, איזה עיניים גדולות יש לך!״

כשהגיעה כיפה אדומה, היא נכנסה לבית ואמרה: ״סבתא, הבאתי לך עוגה!״ אבל אז היא עצרה והביטה בסבתא במיטה.

״סבתא,״ היא אמרה בפליאה, ״איזה עיניים גדולות יש לך!״

״כדי לראות אותך טוב יותר, מתוקה,״ ענה הזאב בקול מוזר.

״ואיזה אוזניים גדולות יש לך!״

״כדי לשמוע אותך טוב יותר.״

״ואיזה ידיים גדולות יש לך, סבתא!״

״כדי לחבק אותך טוב יותר, מתוקה שלי,״ גרגר הזאב.

״ואיזה שיניים גדולות יש לך!!״

״כדי לאכול אותך טוב יותר!״ שאג הזאב, קפץ מהמיטה בפה פעור — ובלע גם את כיפה אדומה בשלמותה! אחר כך, שבע ועייף, חזר למיטה ונרדם מיד, והנחרות שלו הרעידו את קירות הבית הקטן.

ובתוך בטנו החשוכה של הזאב פקחה כיפה אדומה את עיניה — חושך מוחלט, שום קרן אור. היא פחדה מאוד, ופתאום נשמע לידה לחש רך: ״כיפה אדומה, זו את?״ — סבתא! סבתא חיבקה אותה חזק בחושך ואמרה: ״אל תפחדי, מתוקה שלי. אנחנו ביחד, ומישהו בטח יבוא להציל אותנו.״ כיפה אדומה הפסיקה לבכות, ואחזה בידה של סבתא חזק חזק.

חוטב העצים בא להציל

בדיוק אז עבר ליד הבית חוטב העצים הטוב, ושמע את הנחרות הרמות. ״מוזר שסבתא נוחרת כל כך חזק,״ חשב, והציץ פנימה לבדוק שהכול בסדר. במיטה שכב הזאב הרע עם בטן ענקית ונפוחה! חוטב העצים הבין מיד מה קרה, ובלי להתמהמה גזר בזהירות את בטן הזאב הישן במספריים.

מתוך הבטן קפצה החוצה כיפה אדומה — בריאה ושלמה! ואחריה יצאה גם סבתא — בריאה ושלמה! ״כמה חשוך היה שם בפנים!״ אמרה כיפה אדומה, וחיבקה את סבתא חזק חזק. ואז מילאו כולם את בטן הזאב באבנים גדולות וכבדות ותפרו אותה. כשהזאב התעורר ורצה לברוח, האבנים הכבדות משכו אותו למטה — והוא נפל ולא קם עוד. ואז ישבו כולם יחד, אכלו מהעוגה הריחנית ושתו תה עם דבש.

ומאותו יום, כיפה אדומה תמיד זכרה את דברי אמא: ללכת רק בשביל, ולא לדבר עם זרים.