ט"ו בשבט חל ביום החמישה עשר בחודש שבט, באמצע החורף. זהו ראש השנה לאילנות, כלומר יום ההולדת הרשמי של העצים. חכמים קבעו שמכאן סופרים את גיל העצים, כדי לדעת מתי מותר לאכול מפירותיהם לפי מצוות התורה.
דווקא באמצע החורף, כשהכל נראה רדום ואפור, מתחיל הטבע להתעורר. השקדיה היא הראשונה שפורחת, בענפי פרחים ורודים ולבנים שמבשרים שהאביב מתקרב. המראה של שקדיה פורחת הוא אחד היפים בארץ ישראל.
התורה אומרת: כי האדם עץ השדה. חכמים הסבירו שאנחנו דומים לעצים: כמו שלעץ יש שורשים עמוקים שמחזיקים אותו בסערה, כך לאדם יש שורשים של משפחה, מסורת וערכים. כמו שהעץ נותן פירות, כך האדם נותן מעשים טובים. וכמו שהעץ צומח לאט לאט, כך גם אנחנו גדלים עם הזמן.
המנהג היפה ביותר של ט"ו בשבט הוא נטיעת עצים. ילדים בכל הארץ יוצאים עם כיתותיהם, חופרים בור קטן, שותלים שתיל ומשקים אותו. העץ שנטעתם היום יגדל ויתן צל ופירות לילדים אחרים בעוד שנים רבות. זוהי מתנה לעתיד.
בערב ט"ו בשבט עורכים סדר ט"ו בשבט: אוכלים פירות, במיוחד משבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית דבש. אוכלים פירות יבשים כמו תאנים, צימוקים ומשמשים, שרים שירים על הטבע, ומברכים על הפירות.
ט"ו בשבט מזכיר לנו כמה אנחנו תלויים בטבע וכמה חשוב לשמור עליו. עץ אחד נותן חמצן, צל, פירות ובית לציפורים. כשאנחנו נוטעים עץ, אנחנו אומרים: אכפת לנו מהעולם שיהיה אחרינו.