שלגיה ושבעת הגמדים – סיפור לילדים

נסיכה כשלג

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, נולדה נסיכה קטנה עם עור לבן כשלג, שפתיים אדומות כשושנה ושיער שחור כעורב. לכן קראו לה — שלגיה.

אמא של שלגיה נפטרה כשהייתה תינוקת, ואבא המלך התחתן עם אישה חדשה ויפהפייה, שהפכה למלכה. אבל המלכה החדשה הייתה גאה וקנאית, והדבר שהכי אהבה בעולם היה המראה שלה.

למלכה היו עשרות שמלות תפורות חוטי זהב, וכתר יהלומים שנצץ למרחקים, ובכל זאת שום דבר לא שימח אותה — רק דבר אחד: לשמוע שהיא היפה מכולן. משרתים רעדו כשהייתה עוברת במסדרון. שלגיה, לעומת זאת, גדלה להיות נערה שקטה וטובת לב: היא הייתה מאכילה את הציפורים בגן, עוזרת לטבחית הזקנה לקלף תפוחי אדמה, ומחייכת לכל מי שניגש אליה. כל אנשי הארמון אהבו אותה — וכל חיוך שקיבלה שלגיה שרף את לב המלכה עוד קצת.

למלכה הייתה מראה קסומה, וכל בוקר היא הייתה שואלת אותה: ״מראה מראה שעל הקיר, מי היפה בכל העיר?״ והמראה הייתה עונה: ״את, מלכתי, את היפה מכולן.״

אבל שלגיה גדלה והפכה לנערה יפהפייה וטובת לב. בוקר אחד, כשהמלכה שאלה את המראה כהרגלה, ענתה המראה: ״את יפה, מלכתי, אבל שלגיה יפה ממך פי אלף.״

המלכה החווירה, אחר כך האדימה, וכל גופה רעד. באותו לילה היא לא נגעה בארוחתה ולא עצמה עין. היא צעדה בחדרה הלוך וחזור, הלוך וחזור, מן החלון אל המראה ומן המראה אל החלון, ולחשה שוב ושוב: ״שלגיה חייבת להיעלם. כל עוד היא חיה, אני לא היפה ביותר בממלכה.״ עם שחר היא כבר ידעה בדיוק מה לעשות.

הצייד והיער העמוק

המלכה כעסה נורא. הקנאה אכלה את ליבה, והיא החליטה להיפטר משלגיה. היא קראה לצייד הארמון וציוותה עליו לקחת את שלגיה ליער העמוק ולא להחזיר אותה לעולם.

הצייד לקח את שלגיה ליער, אבל כשהגיע הרגע, הוא לא יכול היה לפגוע בנערה הטובה והמתוקה. ״ברחי, שלגיה!״ לחש לה. ״רוצי עמוק ליער ואל תחזרי לעולם!״ שלגיה המבוהלת רצה בין העצים עד שנפלה מעייפות ליד בקתה קטנה.

שלגיה דחפה ביד רועדת את דלת הבקתה — והדלת נפתחה בחריקה. בפנים הכול היה קטן ומסודר להפליא: שולחן קטן, ועליו שבע צלחות קטנות ושבע כוסות קטנות, וליד הקיר — שבע מיטות קטנות בשורה, עם שמיכות משובצות. שלגיה הייתה רעבה מאוד אחרי הריצה הארוכה, אז היא אכלה ביס קטן מכל צלחת ושתתה לגימה מכל כוס. אחר כך, מרוב עייפות, שכבה על המיטה השביעית, הקטנה — ונרדמה מיד.

בקתת שבעת הגמדים

הבקתה הייתה שייכת לשבעה גמדים חביבים שעבדו במכרה. כשחזרו בערב ומצאו את שלגיה ישנה, הם התאהבו בה מיד. ״תישארי איתנו!״ אמרו בשמחה. ״תבשלי ותנקי, ואנחנו נשמור עלייך.״ שלגיה הסכימה בשמחה, והם חיו יחד באושר.

לשבעת הגמדים היו שמות משעשעים: חכמון החכם, שמחון העליז, ביישנון הביישן, אפצ'ון שהתעטש כל הזמן, ישנון שתמיד היה עייף, רגזנון הכעסן — ושתקנון, שלא דיבר כלל אלא רק חייך. הם עבדו כל היום במכרה היהלומים, ובערב חזרו הביתה עייפים ושרים.

שלגיה הפכה את הבקתה הקטנה לבית חם ונעים: היא בישלה מרק טעים, כיבסה את הבגדים, וסיפרה לגמדים סיפורים לפני השינה. הגמדים אהבו אותה כמו אחות קטנה, והזהירו אותה: ״אל תפתחי את הדלת לזרים כשאנחנו בעבודה!״

וכך עברו עליהם ימים יפים ושקטים. בבוקר הייתה שלגיה מנופפת לגמדים מן החלון כשהם יוצאים אל המכרה עם המכושים על הכתפיים, שרים בקול. בערב הייתה תולה פנס קטן ליד הדלת כדי שיראו את האור מרחוק, וריח המרק החם שלה מילא את כל הבקתה. סביב השולחן סיפרו לה הגמדים על היהלומים הנוצצים עמוק בתוך האדמה, והיא סיפרה להם על גני הארמון. ובכל בוקר, לפני שיצאו, אמרו לה שבעתם יחד, כמו שיר: ״זכרי, שלגיה — אל תפתחי את הדלת לאף אחד!״

שלוש פעמים דפקה המלכה

אבל המלכה לא שכחה את שלגיה אפילו ליום אחד. היא שאלה את המראה, והמראה ענתה: ״שלגיה חיה, מלכתי — מעבר לשבע הגבעות, בבקתת שבעת הגמדים.״ המלכה צחקה צחוק קר. היא התחפשה לסוחרת זקנה, מילאה סל בשרוכים צבעוניים ממשי, והלכה לבקתה. ״שרוכים יפים! שרוכים בכל הצבעים!״ קראה בדלת. שלגיה הציצה מהחלון והתלהבה: ״איזה שרוכים יפים!״ היא פתחה את הדלת, והזקנה שרכה את שמלתה — אבל משכה ומשכה את השרוך חזק מדי, עד ששלגיה לא יכלה לנשום ונפלה ארצה בלי הכרה. ״עכשיו,״ חייכה המלכה, ״עכשיו אני שוב היפה מכולן,״ והסתלקה.

בערב חזרו הגמדים ומצאו את שלגיה שוכבת על הרצפה, חיוורת ודוממת. ״השרוכים!״ קרא חכמון, ובסכין קטנה גזר אותם במהירות — ושלגיה פקחה את עיניה ונשמה נשימה עמוקה. ״זאת הייתה המלכה!״ בכתה. ״אסור לך לפתוח לה שוב, בשום פנים!״ כעבור ימים אחדים שוב נשמעה דפיקה. ״מסרקות יפות! מסרק של זהב!״ שלגיה נזכרה באזהרה ונדה בראשה, אבל המסרק נצץ בשמש כמו כוכב, והזקנה כבר הברישה את שערה השחור והיפה — והמסרק היה מורעל! שלגיה נפלה מיד. הפעם חיפשו הגמדים היטב, מצאו את המסרק הנוצץ תקוע בשערה, שלפו אותו — ושלגיה התעוררה. ״שלגיה, אנחנו מתחננים,״ אמרו הגמדים בדמעות, ״אל תפתחי את הדלת לאף אחד. גם לא למי שנראה טוב ומתוק.״

המלכה חזרה לארמון רועדת מזעם: פעמיים נכשלה! כל הלילה ישבה בחדרה הסודי, בין בקבוקי הרעלים שלה, וחשבה. ״הפעם,״ מלמלה, ״אכין לה משהו שאף גמד בעולם לא יוכל לבטל.״

התפוח האדום

אבל המלכה שאלה שוב את המראה, וגילתה ששלגיה חיה! מרוב כעס היא התחפשה לאישה זקנה, הכינה תפוח אדום ומבריק — חציו טעים וחציו מורעל — והלכה לבקתה.

״תפוחים טריים ומתוקים!״ קראה הזקנה. שלגיה, שלא חשדה בכלום, נגסה מהצד המורעל — ונפלה מיד לשינה עמוקה.

הגמדים חזרו הביתה שרים כהרגלם — ומצאו את שלגיה שוכבת על הרצפה, דוממת. על הרצפה לצדה היה מונח חצי תפוח אדום ומבריק, ומיד הבינו הכול: שוב הייתה זו המלכה, והפעם התפוח עשה את מלאכתו עד הסוף. כל הלילה ישבו שבעתם סביבה, בוכים ומחזיקים את ידה הקרה, ומקווים שאולי בכל זאת תפקח את עיניה. אבל שלגיה לא התעוררה — לא באותו לילה, ולא ביום שלמחרת, ולא ביום שאחריו. היא רק שכבה שקטה ויפה, לחייה ורודות ושפתיה אדומות, כאילו היא ישנה שינה עמוקה וחולמת חלום טוב.

ארון הזכוכית והנסיך

כשהגמדים חזרו ומצאו אותה, הם בכו בכי מר. הם לא רצו לקבור אותה באדמה, אז בנו לה ארון זכוכית והניחו אותו בלב היער, ושמרו עליה יום ולילה.

יום אחד שמע נסיך צעיר על הנערה היפהפייה הישנה ביער, ורכב ימים ארוכים עד שמצא את ארון הזכוכית בלב היער. הגמדים סיפרו לו את כל הסיפור בדמעות. הנסיך הביט בנערה הישנה והתאהב בה מיד. הוא התכופף, נישק את מצחה בעדינות — ובאותו רגע הקסם נשבר! שלגיה פקחה את עיניה וחייכה.

הגמדים רקדו סביב הארון מרוב שמחה, והנסיך הודה להם שוב ושוב. שלגיה חיבקה כל גמד וגמד, ואמרה: ״לעולם לא אשכח אתכם. בביתכם הקטן מצאתי בית, ואתכם — משפחה.״ אחר כך עלתה עם הנסיך על סוסו הלבן, ושבעת הגמדים נופפו להם מהגבעה עד שהסוס נעלם בין העצים.

הנסיך לקח את שלגיה לארמון שלו, והם התחתנו בחגיגה גדולה. שבעת הגמדים היו אורחי הכבוד, וכולם חיו באושר — כי טוב לב תמיד מנצח קנאה.